על שלמות והפרדה, וכיצד נבנית תיאוריה ותורה... 

מאמר זה נוצר מתוך מחשבה על המושג שלמות, חיים שלמים ומאושרים, הציפייה של רוב האנושות שיהיה להם מושלם ובמדויק איך ש"הם" רוצים שהמציאות תראה, והמאמץ והמרדף האינסופי (לחלק מאיתנו הוא סופי) להשיג את האושר הזה בצורה אחרת ממה שהיא כאן ועכשיו או דווקא עם דמויות מסויימות.
והשאלה שאתם אמורים לשאול את עצמכם, מי אמר בכלל מה זה מושלם ואיך דברים אמורים להראות? מי אמר או החליט שכך ולא אחרת רע או טוב יותר?…

הכל נמצא בתוכנו מושלם כאן ועכשיו ומשתקף החוצה, ובאמת רק לשים לב שהכל כבר מושלם ושאנו כנפרדים/כאגו לא יכולים לעשות דבר, כל תכנית שאנו מתכננים משתנה, הדברים גם אם הולכים לפי התכנית זה אף פעם לא במדויק ומושלם לפחות לא כמו שאנחנו חושבים איך אמור מושלם להראות, זה בא רק ללמד אותנו לא להתערב בתכנית של המציאות התכנית האלוהית שממילא אין אנו שונים ממנה אלא אחד איתה, פשוט להרפות ולהיות בלי לדעת איך ומה.

הדבר היחיד שכביכול יכול להיעשות על ידינו הוא הכושר או המנגנון ההישרדותי הנלמד, שגם הוא מונע מעצמו כמו חוויה של כוויה מאש המלמדת להבא אינסטינקטיבית לא להכניס את היד לאש, או המנגנון שמאותת לנו על רעב כדי לספק את הצרכים של הגוף הפיסיולוגי, וכן הצורך לעשות את הצרכים ולרוקן פסולת שאינה נצרכת יותר לגוף.
וגם זה כידוע יכול לצאת משליטתו של האדם שנדמה לו לרוב ש"הוא" זה ששולט בכל.

הסבל הראשוני קיים בכל מקרה כמי שחושב את עצמו כתודעה נפרדת, כמי שמזדהה עם הנפרדות של יש ואין, וגם לו ברמה הקלה ביותר.
כל עוד יש אני ויש משהו נפרד ממני שהוא לא אני, ישנו כבר סבל גם אם קטן, והסבל גדל עוד ועוד ככל שמזדהים יותר עם ה"אני" הנפרד כביכול (כביכול, כי באמת הוא אף פעם לא נפרד מעצמו) שחושב שהוא משהו שונה ומיוחד ולכן "הוא" זה שיחליט או מחליט איך חיים מושלמים אמורים להראות.

המחשבות בכל מקרה צצות ועולות, באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, אם לא נתפס על מחשבה גם אם היא נחווית כמשהו יוצא דופן או מיוחד במינו, אם נתן להן לחלוף בדיוק כשם שצצו ועלו כך פחות נסבול.
אם תתבוננו עם מה שפחות תפישות שכליות, אין מחשבה אחת טובה יותר או יוצאת דופן מרעותה, ניתן להגיד ולהגדיר בכלל שמחשבה, כל מחשבה היא לכשעצמה יוצאת דופן ומיוחדת ולא יותר ולא פחות מאחרות.

כשתופסים מחשבה, כשהשכל משתמש בפריבילגיה שלו להיתפס ולהיאחז במחשבה ולהיתלות "עליה" כמשהו יוצא דופן ומיוחד במינו, שעל זה בעצם מושתתים החיים כנפרדים, על התפיסה והתפישה הזו שנאחזים ברעיונות שעלו או במחשבות שצצו, על כך מושתתות התורות השונות וכל התיאוריות והפילוסופיות השונות למכביר, וכל הרעיונות השונים איך צריך להתנהל או להראות העולם.
וכל זה, נובע ממקור אחד שלם אינסופי במהותו שקט ללא כל רעיונות ודפוסים או תבניות ורעיונות. ויחד עם זאת כמו במטה קסם ממנו עולים תכנים וצורות כרעיונות שנפרדים ממנו כביכול.

ושוב, מי שיהיה מודע לשקט הזה, להמות הזו שאינה חווה ואינה משתנה, לא יתכחש לה בכל מיני תחבולות ולא ילביש "עליה" כל מיני שמות, מה שכן, יוכל להנות ממה שקיים כאן ועכשיו ולא משנה באיזה צורה או תחושה זה בה.
שזה נשמע גם כפרדוקס כי מי בעצם זה שנהנה מכל הצורות והתחושות, וכיוון שגם נראה שזה מה שאני עושה כשאני קוראת לה להוויה או למקור בשמות שונים כמו "מקור" "הוויה" "מהות" "אהבה" "אלוהים" וכדומה…
אך זאת בלבד כדי להצביע לעבר זה שאינו משתנה, ולהזכיר לכם שאפשר לגמרי אחרת, שכל חוקי המשחק יכולים להשתנות ושלא חייבים לסבול על אף ולמרות כל מה שצץ ועולה.

לסיכום, לזכור שכל הדברים שנדמים כקיימים הינם רק זמניים וחולפים, וה"מהות" אינה חולפת אינה משתנה, אלא בפשטות הווה…